פסק-דין בתיק ע"פ 38852-04-11

1.         לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' ס. הנשיא, השופט ח. סבאג) בת"פ 126/07, מיום 17/03/11, בו זיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, בקבלו טענה לקיומה של הגנה מן הצדק.

2.         פסק הדין מעורר סוגיות שונות ביחס להרשעתם של בעלי מקצוע, מהנדסים וארכיטקטים, בעבירות לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

הרקע לערעור

3.         נגד המשיבה הוגש כתב אישום, המייחס לה שתי עבירות של מסירת הודעה כוזבת או מטעה, בניגוד לסעיף 214 לחוק התכנון והבניה, בקשר לבניה במתחם מלון מצפה הימים.

4.         כתב האישום אוחז שני אישומים. לפי הנטען בכתב האישום, בתקופה הרלוונטית היו המקרקעין הידועים כגוש 13740 חלקות 3, 5  בצפת (להלן: "המקרקעין"), בבעלותו של מר סמי חזן (להלן: "חזן") וחברת מצפה הימים השקעות בע"מ (להלן: "החברה") ופעל בהם מלון מצפה הימים (להלן: "המלון" או "מצפה הימים"). על המקרקעין, חלות שתי תוכניות רלוונטיות, תוכנית מס' ג/61 אשר פורסמה למתן תוקף ביום 20/07/1967 (להלן: "התוכנית הראשונה"), שמטרתה לקבוע את ייעוד המקרקעין ותכליותיהם, והתוכנית השנייה- תוכנית מס' ג/1375 שפורסמה למתן תוקף ביום 3/05/1973 (להלן: "התוכנית השנייה"), שמטרתה לקבוע באזור ההבראה והנופש את הבינוי על המגרש והשירותים.

במהלך השנים, נתנה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה צפת (להלן: "הוועדה"), מספר מסמכים שנחזו להיות היתרי בנייה, ושחלקם בוטל מאוחר יותר, ביניהם שני היתרים שהוצאו על סמך בקשות שהוגשו באמצעות המשיבה.

5.         על פי כתב האישום, בתאריכים  17/11/02 ו- 16/08/04 הגישו חזן והחברה, באמצעות המשיבה, לוועדה בקשות להיתרי בניה (שכונו בקשות ג' ו- ד'), בהן נכללו פרטים חשובים כוזבים ומטעים, בכך שלא נרשם כי הבנייה המבוקשת חורגת מאחוזי הבנייה המותרים בה, (אף שבפועל התבקש בבקשה הראשונה היתר לשטח כולל שחרג מהמותר לפי התוכנית ב 6,684.94 מ"ר בבקשה השנייה  נתבקש היתר לבניה החורגת  ב- 7,493.81 מ"ר מהשטח המותר לפי התוכנית), כמו כן לא נרשם בבקשות כי הבנייה המבוקשת חורגת ממספר הקומות המותר עפ"י התוכנית ושטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבנייה צוין כ-  25,410 מ"ר (שהוא שטח החלקה כולה), במקום 17,000 מ"ר, שטח המגרש המיועד לבנייה.

עוד נטען בכתב האישום כי המשיבה סימנה בבקשות את הקו המפריד בין השטח הפרטי הפתוח (שפ"פ) לשטח המיועד לביתני הנופש, מבלי שנרשם עליו במפורש, כי הוא חוצץ בין יעודי קרקע שונים.

6.         בגין מעשים אלה, מייחס, כאמור, כתב האישום למשיבה, מסירת ידיעות לוועדה, ביודעה שהן כוזבות ומטעות בפרטים חשובים, במטרה להשיג את אישור היתרים ג' ו- ד', תוך עקיפת הוראות התוכנית הראשונה והשנייה לעניין אחוזי הבנייה ומספר הקומות המותרים, והתאמת מיקום המבנים לתכליות המותרות בו.

7.         בפני בית המשפט קמא לא הייתה מחלוקת, כי המשיבה היא שערכה והגישה את שתי הבקשות, שעל פיהן הוצאו ההיתרים אשר בוטלו מאוחר יותר, כמצוין בכתב האישום.

8.         המחלוקת התמקדה בשאלות, האם הגשת הבקשות, בדרך המתוארת לעיל, מהווה מסירת ידיעה כוזבת או מטעה, נוכח טענת המשיבה, כי שיקפה בתוכניות את כל הבנייה הקיימת במלון ובכך למעשה לא הטעתה את הוועדה, והאם הוכח כי הבקשות הוגשו במטרה לקבל היתר בנייה כנדרש בסעיף 214 לחוק התכנון והבנייה.

9.         בנוסף ולחלופין, טענה המשיבה כי יש לזכותה על סמך טענה לקיומה של הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית, במישור הכללי -  בטענה שעד היום לא הועמד לדין אדריכל בעבירה לפי סעיף 214 לחוק התכנון והבנייה, ובמישור הפרטני - עקב כך, שלא הוגש כתב אישום נגד מעורבים אחרים בפרשה, המודד מר ח'אטר הייתם, המהנדס מר דותן רייכרט והמהנדס מר איתן נעמן.

10.        לאחר שמיעת הראיות, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי הוכחו יסודות העבירה. בית המשפט קמא דחה טענות המשיבה, לפיהן לא הייתה חובה עליה לפרט את הסטיות מהתוכניות וקבע כי הבקשות הוגשו במטרה להשיג היתר.

            בית המשפט קמא קבע עוד, כי אין נפקא מינה האם המוסד התכנוני ידע על הכזב שבבקשה אם לאו, ועמד על הטעם לכך שסעיף 214 לחוק התכנון והבניה איננו מתנה קיום העבירה באי ידיעת הוועדה על המידע הכוזב שבבקשה.

11.        קביעותיו של בית המשפט קמא באשר להסתמכות על ההגנה מן הצדק, הן העומדות במרכזו של ערעור זה. במישור הכללי, נדחו טענות המשיבה לאכיפה בררנית, משלא הוכחו מן הפן  העובדתי. טענות המשיבה לאכיפה בררנית בהעמדתה לדין לעומת מעורבים אחרים בפרשה, נדחו בחלקן, כך נדחתה הטענה בכל הנוגע למודד ח'אטר הייתם והמהנדס איתן נעמן, מן הנימוק שתפקידם ומעמדם וחובתם כלפי הוועדה, על רקע החלק בו מילאו בפרשה, הוא שונה מזה של המשיבה, ולכן לא עמדה המשיבה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומה של הפליה או אכיפה בררנית.

12.        לעומת זאת, טענות המשיבה ביחס למהנדס דותן רייכרט, נתקבלו על דעתו של בית המשפט קמא והוא שוכנע, כי המערערת התרשלה בעניינו ולא פעלה להגשת כתב האישום כנגדו, אף שפעל באורח דומה ואף חמור יותר מאשר המשיבה.

13.        על סמך האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הגשת כתב האישום כנגד המשיבה עומדת בסתירה לעקרונות הצדק, ההגינות המשפטית, השוויון בפני החוק ולאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, וכי לא ניתן לרפא פגם זה באמצעים מתונים יותר, ולפיכך, הורה על זיכוי המשיבה.

טענות הצדדים בערעור :

14.        המערערת טוענת, כי שגה בית המשפט קמא כשקיבל את טענת המשיבה לקיומה של הגנה מן הצדק, וזאת מכמה טעמים: מועד העלאת הטענה, קביעות בית המשפט קמא על בסיס החומר שהובא בפניו, ומסקנתו המשפטית של בית המשפט קמא.